<h1>ספר הנייר הלכ' פסח</h1>
<h2>דף צו:</h2>
הגהה. תשובת רבי' שלמה. גרגיר חטה שנמצא בתרנגולת בפסח והיא צלויה לא חיישינן לה להחמיר דהכי אמרינן בעופות הוי עיכול בכדי שתפול לאור ותשרף. ואנן קים לן דלא נפל במעיה לאחר שחיטה ושפיר ילפינן איסור מטומאה וליכא למיחש למידי, וכן הלכה. והר"ר ברוך חיים כתב וזה לשונו. מעשה בא לפני הגבור בחטה שנמצאת בירך של טלה שהיה שורה במים בפסח קודם המליחה וא"ר כי לכתחילה יש להזהר ולהדיח הבשר היטב כדי להרחיק, כי בדיעבד השרייה אינה בולעת רק לגבי דם. וכן היה נוהג רבי' יצחק ב"ר אברהם. וכשנמצאת חטה בפסח בעופות צלוים היה מתירם דפשיט ליה דחטה אינה מפעפעת, דאמרינן בכיצד צולין קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואינו אוסר אלא במקום מגעו בלבד ואינו אוסר אלא כדי קליפה. וכן בהקומץ איתא רקיק שנגע ברקיק אינו אוסר אלא במקום שנגעו. גם כתב הר"ר יצחק מקורביי"ל בשם הקדוש מקינון. גם הוה עובדא בבית הר"ר אברהם מטרוי"ש שקיבל מאביו הר"ר מתתיה נכדו של רבי' מתתיה הגדול מאשכנז, והעיד כי היה מתיר בקליפה. ופעם אחת נמצא חיטה בעוף צלי לפניו על השולחן וקלף את מקומו ואכל. אמנם רבי' ברוך אסר בצלי והתיר במליחה. ורבי' פרץ החמיר בדבר לאסור. והמיימוני כתב וזה לשונו. תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חיטין או שעורין אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותו ואוכלין שאר כל התבשיל. וגם רבי' ברוך כתב בשם רבי' אליהו בזה הלשון. ונהרא נהרא ופשטיה.
